עם תחילת מבצע שלום הגליל היה עיקר הכוח הסורי פרוש בביירות ולאורך ציר ביירות-דמשק בהתבסס על המשולש זחלה - שתורה - בעל - בק. מבנה זה יצר חלל באותו באותו שטח חיוני, בבקאע. חלל זה הלך והתעבה בין התאריכים ה- 6-9 ביוני ע"י הדביזיה הסורית מס. 1, עד כדי יצירת מרחב דביזיוני משוריין מוגן בסיוע ארטילרי וטילי נ.מ. קרקע-אוויר. עיקר הלחימה נגד חיל המשלוח הסורי התנהל בבקעת הלבנון (בקאע) שהוא שטח גבעתי עד מישורי, איזור בקעת הלבנון נתפס הן על-ידי ישראל והן על-ידי סוריה כאחד משטחי המפתח החשובים. אל אף זאת ביקשה ישראל לממש תחילה את יעדיה בציר החוף ולהימנע מהתכתשות עם הצבא הסורי בלבנון. בבוקר ה-9 ביוני גברו הסימנים שהמלחמה בסורים בבקעת הלבנון קרבה. התנועה בציר המרכזי בבקעת הלבנון נעשתה בארבעה "אגרופים" משוריינים בשילוב של חי"ר והנדסה ובסיוע צמוד של הארטילריה. הכוחות נעו קדימה בציר "שני-שליש הרכס" ובציר מיכה. התנועה היתה לעבר יצירת מגע עם הכוחות הסוריים במטרה להפתיע את הסורים, שישבו על ציר הרכס השולט, 8 ביוני, היתה הנחיה ברורה שלא לתקוף את הסורים. המגע הראשון עם הסורים היה בחוש-א-דנייה, שהסתיים בהשמדת מספר טנקים טי-62 סוריים. ההנדסה שקדה על הרחבת שביל עיזים. ביום חמישי, 10 ביוני, בצהריים הועברה הפקודה לתקוף את המערך הסורי העיקרי. ההתקפה היתה לאורך כל החזית. בציר המרכזי ניתנה הפקודה לכבוש את כפרי משכי וכאוכב-אל-ערב, שבהם היתה ארטילריה סורית. לשבירת המערך הסורי ניתנה עדיפות ראשונה, ובלחימה שולבו כל הכוחות. בסיום הלחימה היו לסורים כ-60 טנקים פגועים. כוחות צה"ל נערכו ממזרח ומצפון, באזור כאוכב-אל-ערב. יום שישי, 11 ביוני, הכוחות נעו צפונה לתקיפת ג'בל ערבה, אבל תפסו עמדות ממזרח לכאוכב-אל-ערב בהמתנה למיתקפת-נגד סורית. בציר האחר נעו הכוחות בחיפוי טניקם לכיוון ג'ב-ג'נין ונכנסו למגע-אש עם הסורים. דקות אחדות אחרי השעה 00.12 פסקה האש. הפסקת האש נכנסה לתוקפה.