רב"ט מנדל מישה מלמד ז"ל

אלבום תמונות

קשה לכתוב על הבן שלנו בשפת העבר. בשבילנו הוא קיים - ויהיה קיים עד סוף ימינו.
לפניו נולדה לנו הבת חוה.
מנדל יקר לנו מאד. השקענו בו את המירב, את כל חיינו. מנדל לא היה מתרועע ומשתולל, כמנהג הילדים. בשבילו, ההורים היו גם חברים. היה מאד קשור אלינו, ילד ישר, שדבר שקר לא עלה על דל שפתיו.
בהיותו בן שש, כשהיינו אתו בלניגרד בחופשת קיץ, התבלט משאר הילדים בסביבתנו. ידע לספר ולהסביר לתיירים על כל הפסלים שראינו. היה נוהג הרבה לקרוא. בבית הספר לא היו לנו בעיות אתו, למד והתנהג יפה.
בגיל צעיר התחיל מנדל לעבוד ובערב, אחרי יום עבודה קשה, המשיך בלימודים. בגיל 15, התקבל לעבודה כמסגר במפעל ענק, שהעסיק 50000 עובדים. לימודיו לתואר מהנדס, נראו המשך ישיר וטבעי לעבודתו במפעל. התקדם במהירות, עד לדרגת מהנדס. קבלתו לעבודה במפעל זה רק הוכיחה לנו פעם נוספת, שמנדל ניחן בחוש אחריות ויושר מפותחים מאד. את המשכורת היה נוהג לתת לנו, עד הפרוטה האחרונה.
כשמנדל התקבל לטכניון, היינו כל ערב יושבים ומחכים לו, עד שיחזור מהלימודים, כדי להאכיל אותו במאכלים האהובים עליו.
במקביל לבית הספר, מנדל למד גם בבית ספר למוסיקה. ניגן על כינור ואקורדיון ובמפעל היה חבר בתזמורת וניגן בחצוצרה.
בעלי ואני היינו ממשפחה ציונית. סיימנו את למודינו בבית הספר "תרבות", גמנסיה עברית. בעלי לא רצה לעלות ארצה. פחד מהמלחמות, אותן הוא כבר עבר בחזיתות בשנים 1941-45. אבל כשהילדים החליטו לעלות, לא נותרה בידינו הברירה וגם אנו עלינו ארצה. כאן עזר לנו מנדל רבות. העביר לנו את המטען, איתו עלינו ארצה. בתחילה - בדירה זמנית, ואחר כך לדירתנו הקבועה.
מנדל היה מסור עד בלי די ובעל לב טוב. בגמר יום עבודתו, היה בא אלינו כל ערב.
קשה להמשיך לחיות. אבדנו את טעם החיים. דמותו מלווה אותנו בכל שעות היממה. המחשבה עליו רודפת אותנו כל הזמן. כשיושבים וצופים בטלוויזיה אנו מבקשים סליחה ממנדל, על שאנחנו מנסים להתנהג כרגיל, פחות או יותר.
מנדל לא זכה בהגשמת חלומו. תקופה קצרה לפני נפילתו, עבר לבית באלפי מנשה. בית זה היה כל חלומו ויעודו בחיים - ולזה, כאמור, לא זכה להגיע.
הזכרון היחיד שנותר לנו - הם 2 נכדינו דני וגלעד.