תפריט נגישות

טוראי אריה בוירסקי ז"ל

הספד - מאת אפרת הילבר


כשפנית אלי מרדכי וביקשת ממני לדבר, אמרת שקשה לך להכין בכל פעם. היה לי מוזר, אבל הסכמתי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר וחשבתי שזה ילך בקלות. אבל כשהתחלתי לכתוב, הבנתי מה שאמרת. לחשוב זה דבר אחד, להרגיש דבר אחר, אבל להעלות את כל אלו על הכתב, קשה מאד. למחשבות ולרגשות יש עומק. הכתיבה רזה. ומתחילה התלבטות, אולי לא כל דבר שחושבים צריך להעלות על הכתב, ובטח לא לומר בציבור. מצד שני כולנו פה כמו משפחה,...

25 שנים – נקודת ציון.

כשמציינים אירועים שמחים אומרים – אנחנו חוגגים חצי יובל – יחידת זמן אחת.
כשמציינים אירועים כואבים אומרים 25 שנים, שכן כל שנה נמדדת, כל חודש נספר בנפרד, כל שבוע נמנה, כל יום עומד בפני עצמו, כל דקה.
עברו 25 שנים מאז אותה דקה באותו אחר צהריים שאוגי התקשר אלי מלבנון. הוא אמר "אריה נהרג, אף אחד לא יודע. תודיעי לחברים". מלמלתי רק "ברוך דיין האמת" וסגרתי את הטלפון. רק אחרי דקה המוח קלט את המילים. אז גם הבנתי אוגי, שהשארתי אותך שם לבד, ואין כל אפשרות להתקשר אליך חזרה, ואפילו לא שאלתי אותך מה איתך.
עברו 25 שנים מאז אותו יום בו הגיע אלינו הקיטבג של אריה. ישבנו בבית של בני ומיינו את החפצים. היו שם מדים, ציוד רפואי ועוד דברים שצריך להחזיר לצבא, אך גם דברים אישיים. בתוך התיק היתה הכיפה שלך, אריה, אותה לבשת בזמן שנהרגת. מוכתמת בדמך. לאחר יום או יומיים הבאנו אותה לכאן כדי לקבור אותה לצידך, וכבר היתה מסגרת האבן סביב הקבר. את הכיפה קברנו בשולי המסגרת, הכי קרוב שאפשר.
עברו 25 שנים מאז אותו שבוע בו עשה את דרכו אלינו המכתב האחרון. המכתב נושא את התאריך ר"ח מנחם אב והגיע אלינו בימי השבעה על אריה.
אריה כותב שהוא מקווה שהמכתב יגיע אלינו עוד לפני שניפגש בטלפון ומוסיף: "בשבת פרשת ואתחנן כנראה אהיה בבית ואשמח מאד אם תשמחו להיות בפ"ת..." המכתב הגיע אחרי שנפגשנו אבל כבר לא בטלפון וכבר לא בכלל, ובשבת פרשת ואתחנן הכל נראה אחרת...
לפני שאריה עלה ללבנון הוא ביקש להיפגש איתנו. נפגשנו באזור התחנה המרכזית בירושלים, ואריה סיפר על ההתלבטות שלו אם לחזור לישיבה או להישאר בצבא אחרי שזה השקיע בו בקורס חובשים. במכתב אריה ממשיך בהתלבטות וכותב: "בכל אופן נראה לי שאני צריך להישאר כאן מה גם שהדרך הביתה מכל הבחינות רצופה מוקשים...". התמונה האחרונה של אריה היא מפתיחת ציר בבוקר ז' באב, ליד מוקש שהם מצאו.
5 דקות אח"כ נהרג אריה ממוקש אחר.
25 שנים – וכאילו לא עברו אותם ימים, שבועות, חודשים ושנים.
תקופה ארוכה עוד הייתי מסתכלת בימי שישי מחלון המטבח שלנו באפרת ומחכה לראות את אריה מגיע בהליכתו המתנדנדת עם הקיטבג על הכתף. עד היום בתפילות קבלת שבת עולה מול עיני התמונה בה אריה יוצא אל מחוץ לכותלי בית המדרש באפרת, עומד במגרש החנייה ומתפלל מול הרי יהודה, מול אלעזר, ביתנו אז וביתכם היום, מול השקיעה.
25 שנים – והארון שבנית לנו – שיחצוץ בין הסלון לפינת האוכל בבית באפרת, עומד עדיין בבית בפסגות, מלא ספרי קודש. כמה היה חשוב לך לדייק בפרטים. שכל מדף יהיה בגודל ובגובה המתאים כדי שייכנסו בו הספרים שיועדו לו. שהארון יהיה גם מעניין עיצובית אך גם יציב. בדקת איתי מה גובה הפמוטים שצריכים לעמוד בו, דאגת לכל פרט והיה לך חשוב כל כך שזה יצא בדיוק כמו שאני רוצה.
25 שנים – מצד אחד אני יכולה לחזור במדויק לרגעים ולתחושות של אז, ומצד שני עברו שנות דור.
ביום הזיכרון האחרון דיברנו על כך שגלגל החיים נמצא עכשיו באותו מקום רק עם סיבוב מסוים. אנחנו – החברים של אריה – נמצאים היום בגיל בו הייתם אתם מרדכי ואסתר כשאריה נהרג. 25 שנים הם הפער בין מה שהיינו אז, נערים בני 21 22, ובין מה שאנחנו היום – אבות ואמהות לנערים בני 21 22 שמשרתים בצבא. הילדים שלנו, שרובם עדיין לא נולדו נמצאים היום בגיל של אריה.
כשאריה נהרג בשנת תשמ"ד היינו צעירים מאד. הסתכלנו על החיים וגם על המוות מנקודת מבט של צעירים. המוות נגע בנו, אבל היו לנו גם משימות אחרות, חיים לבנות, ילדים ללדת וחלומות לחלום. החיים היו מאוד דינמיים והשינויים תבעו מאיתנו כוחות אך גם עזרו לנו להתמודד.
היום, כשאנו בוגרים יותר, אנחנו מסתכלים על החיים מנקודת מבט שונה לגמרי. מנקודת המבט בה הייתם אתם כמשפחה כשאריה נהרג. באופן אישי אמרתי לא פעם שהתגברתי בחיים על כל מיני מכשולים, אך אני לא יודעת מה אעשה ואיך אגיב, אם אחד הילדים שלי יפגע.
בחורף האחרון, כשחיילי צה"ל לחמו בעזה, היה שם גם אריאל אריה, לוחם בגבעתי. אריאל שלי, הקרוי על שם אריה. במהלך הלחימה, אני מודה, הדאגה שלי הייתה יותר עמוקה בגלל החוויה הקשה שעברתי לפני 25 שנים. באותם ימי המלחמה, עלי בי מחשבות לא פשוטות, ובכל פעם שזה קרה, חשבתי עליכם מרדכי ואסתר. על ההחלטה שקיבלתם אז, לפני 25 שנים, ההחלטה לדבוק בחיים.
אני מעריכה את העוצמה השקטה שיש בכם, למרות שהיא גובה גם מחיר. אני מעריכה את היכולת שלכם לדבוק בחיים, לשמוח עם דוק של עצב, לקבל אותנו, החברים, אליכם כמשפחה אחת גדולה. לדעת מה קורה עם כל אחד ואחת מאיתנו, לשאול, להתעניין ואם אפשר גם לעזור.
אריה, 25 שנים אחרי אותו חודש אב תשמ"ד, ביום השנה לנפילתך עומד כאן הדור הבא, אנשים שבמהלך חיים רגיל היית מכיר אותם טוב מאד. הם היו חלק מחייך ואתה היית חלק מחייהם.
אריה – אף פעם לא זכית להיות דוד, אבל עומדים כאן האחיינים שלך, ובשבילם אתה בהחלט דוד. עומדים כאן הילדים שלנו. את רעי הכרת ואהבת. את כל השאר לא, אבל אתה חלק מחייהם, ועוד איך. הילדים הללו שמגיעים לכאן בז' באב מכירים אותך מתוך הדברים שאנחנו מספרים להם עליך, מתוך הדברים שכתבת ומתוך הסימונים שהשארת בספריך. הם מרגישים ומכבדים את המקום שהיה לך בחיינו.
נוער יקר, 25 שנים עברו, ותסתכלו סביבכם. כולם נקבצו ובאו לך. מספר האנשים שפוקד את הקבר של אריה מידי שנה בשנה לא הולך ופוחת, אלא הולך וגדל. כשאני מספרת לאנשים סביבי שאנשים מקפידים לבוא כל שנה, כולם מרימים גבה. אומרים שזה מאוד ייחודי. כששרה רצתה לעשות השנה סרט על אריה, אמר לה מי שאמר, שאחרי 25 שנים אנשים לא זוכרים ויהיה קשה לדובב אותם. שרה ענתה לו – זה לא המקרה כאן.
איך זה קורה אתם שואלים – ואני אומרת לכם – זה אריה. אריה אהב אנשים. מתוך אהבה זו נוצר סביבו דיבוק חברים מיוחד. כל אחד פה מרגיש שהוא חבר מאד קרוב של אריה. את כולם הוא אהב ולכולם האיר פנים. אריה לא היה צריך לספר בדיחות או להיות מצחיקן כדי להיות מסמר החבורה. אריה פשוט היה עיקר החבורה. אריה לא עשה דברים בשביל למצוא חן בעיני מישהו. הוא לא ביקש אישור מאף אחד. אריה עשה בשקט את הדברים שבהם הוא האמין בצורה שבה הוא האמין. דווקא השקט הזה והאמונה הפנימית משכו אליו את כולם כמו מגנט.
מעבר לזה אריה היה מוכן לעזור לכל אחד. כשמישהו רצה לבנות או לתקן משהו, הוא ידע שאפשר לפנות לאריה. תמיד הוא ימצא זמן לעזור. לאריה יש שתי ידיים ימניות וראש על הכתפיים. ועוד יותר חשוב, לאריה יש את כל הכלים הנחוצים. את רובם הוא לקח ממך מרדכי. אריה היה אומר: לאבא שלי יש את המסור שמתאים לעבודה הזו ואת המשייף שצריך בשביל זה. ובפעם הבאה שהוא היה בבית, הוא היה מעמיס בתרמילו את הכלים הנחוצים כדי לתקן ולבנות מה שצריך.
אבל לא רק בעזרה טכנית אריה היה אלוף. הוא היה כתובת איתה חברים אהבו להתייעץ. הוא ידע להקשיב למנגינה שמעבר למילים, למה שאומרים בין השורות. אריה היה שומע ואומר את דעתו בפשטות, בלי להטיף מוסר. וכשהדברים יוצאים כך מן הלב, וניכר בהם שדברי אמת הם, אי אפשר היה להתעלם מהם.
אריה היה בעל תפילה, בעל קריאה ואהב מאוד לשיר. בסעודות שבת בחדר האוכל הקטן בישיבת אפרת, אריה היה מתחיל לזמר וכל החבר'ה היו מזיזים את הכיסאות, מתקבצים סביבו ומצטרפים אליו. לא היה זה שיר אחד או שניים. שיר גרר ניגון וניגון גרר פזמון נוסף. הזמן עבר, ומתיקות השירה לא נס ליחה. אריה היה שר בעיניים עצומות בכמה קולות, כשהוא מתנדנד, וכולם נדבקו בהתלהבות שלו. השירה ועימה הסעודה היו נמשכות זמן רב, כנראה עד שלתורנים נמאס. עד היום, ישנם שירים שכשאני שומעת אותם, עוד קול מתנגן באוזני. הקול של אריה.
גם במותו ממשיך אריה לאסוף סביבו את החברים. באחד מימי השבעה כשירדנו מהבית בפתח תקוה, עמדנו למטה ודיברנו. תוך כדי דיבור הגיעו החבר'ה להחלטה לא לעזוב את הישיבה למרות הקשיים שהיו בה, אלא לחזור אליה לזמן אלול. היתה הרגשה שצריך לנסות יחד בכוחות משותפים להחיות את השיעור בישיבה. זה לא צלח בסופו של דבר. אבל הכוח הזה של הביחד של אז, מחזיק את הביחד של היום. החבורה העומדת כאן היום, השתנתה ב-25 השנים האחרונות. כל אחד הלך לענייניו, למד, התחתן, גר במקום אחר. באופן טבעי הקשר היה מתרופף והיינו נזכרים בחברים מהישיבה רק בפגישות מחזור, אם היו כאלו.
ואילו אנחנו, אנחנו נפגשים כל שנה, חלקינו אפילו פעמיים בשנה, כאן בבית הקברות בפתח תקוה. מרגישים שייכים לחבורה מיוחדת, למשפחה מיוחדת, מתעדכנים מה קורה אחד אצל השני, שומרים על קשר.
דיבוק חברים.
ובחבורה הזו חסר אחד. האחד שכל כך נוכח.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה