אלבום תמונות
תמיד עבדתי כדי שלילדי לא יחסר דבר. כדי שיהיה להם קל יותר בחיים.
אבי היה ספורטאי. סייעתי לו לעסוק בספורט. הסעתי אותו במכוניתי ממקום למקום. כאשר ביקש לנסוע לחוץ־לארץ איפשרתי לו גם זאת. חזר מאירופה נלהב ומלא רשמים.
אבי היה מאור עיני. את כל חיי בניתי עליו. במבט־עין הבין הכל. היה קשור אלי בלב ונפש. לא פעם אמר לי: ״אבא, למה אתה עובד כל כך קשה!״. השבתי לו: ״לי לא עזר איש. ברצוני לעזור לכם״.
כאשר התגייס היתה אשתי עצובה. ליוויתי אותו אל לשכת הגיוס.
לא היה לו קל בצבא, אולם תמיד אמרתי לו שזוהי חובה שיש למלאה. היה טיפוס מופנם, סגור. רצה להידמות לגבר. עבר בהצטיינות קורס מ״כים, אולם לא התגאה בכך במיוחד.
במלחמת יום הכיפורים הייתי מגוייס ברפידים. צילצלתי הביתה. אמרו לי, שאין כל סימן־חיים מאבי. חזרתי וצילצלתי - ותמיד אותה התשובה.
נסעתי למחנה פילון בגליל. פניתי אל האחראי. ״אתה יכול להיות שקט" אמר לי. ״נמצאת בידי רשימת החללים והוא לא נמצא ביניהם״.
צילצלתי לאשתי. ״הכל בסדר" אמרתי לה בשמץ שמחה. בכל זאת המשכתי לנסוע במכוניתי עד משק גדות.
השוטר הצבאי לא הניח לעבור. עליתי על גבי משאית ונסעתי עד מבואות קונייטרה. בדרך נקלענו להפגזות. כשלושה קילומטרים לפני קונייטרה הפציצו מטוסי האויב. בלמנו, ירדנו מהמשאית ותפסנו מחסה בתעלה, בשולי הכביש. בינתיים ירד הלילה. כל אותו לילה נשארתי בשדה.
לפנות בוקר התקרבתי אל עמדת תותח שלנו. איש לא הכיר ולא שמע דבר על אבי. חזרתי לפילון. גם שם לא ידעו דבר.
כעבור יומיים פניתי לקצין העיר, שהודיע לי כי אבי בין הנעדרים. למחרת נודע לנו שנפל בשבי הסורים. מג׳נבה טילפנו אלינו ואישרו, שאבי נמצא ברשימת השבויים. רווח לנו מעט.
למרות זאת כירסם הספק בליבי. נסעתי למשרד הביטחון. ״אינני מאמין״, אמר לי הממונה על הטיפול בנעדרים.
נטלתי עימי את סגנו של אבי, ירקוני, ויצאנו לרמה. חיפשנו את אבי. מצאנו את הטנק שלו, מצאנו... - אך לא את אבי. למחרת עליתי שוב לבדי לרמה והתחלתי לחפש ביסודיות.
ליד הטנק של אבי מצאתי את משקפי השמש שלו. אבל, היכן הגופה?
ראיתי הרבה טנקים סורים בוערים. ראיתי טנקים שמנועיהם עדיין פעלו. חיפשתי וחיפשתי - לשווא.
כעבור מספר ימים חזרתי אל הרמה. הפעם חיפשתי בתוך בארות מים. באותו זמן נמצאו תריסר גופות שהיו קשורות זו בזו. חשבתי שאזהה אותו ביניהן. אך, לא!
לא השלמתי עם כשלונותי. במשך חודש ימים הסתו¬בבתי בשטח. חיפשתי בכל מקום. גיליתי... מצאתי נשק, דיסקיות - רק לא אותו.
כל הזמן חייתי בתקווה שהוא בין החיים. התקנתי סולם־חבלים ושילשלתי את עצמי לתוך בארות מים. לשווא.
חזרתי לשטח עם כיתה מקורס קצינים. סרקנו את השטח שתי־וערב. אך כל מאמצינו היו לשווא.
כעבור חודש וחצי באו לבשר לנו את הבשורה הנוראה.
נתנו לנו קבר.
השתתפתי בכל המלחמות בארץ. מעולם לא עלה בדעתי שהבן שלי יפול... חשבתי, שזה עלול לקרות לי. אבל, לבני ? זה לא !
אני סובל מסיוטי לילה. נוצר חלל ריק, שלא יתמלא לעולם. אין תחליף לאבידה.
איני מאמין שלא אראה אותו עוד. אין לי הכוח הנפשי להתגבר. כל העולם חרב עלי. אין כל משמעות לחיים עכשיו. מחר לא יהיה יותר טוב. אין טיפת שמחה בלב.
הייתי ילד כאשר הורי ואחי נרצחו בידי הנאצים. ידעתי רעב, כינים וסבל לא־יתואר. הייתי במחנה ריכוז. אולי זוהי הסיבה שלא יראתי את המוות. שהתנדבתי בארץ לכל משימה מסוכנת. שנטלתי חלק פעיל בכל מלחמות ישראל.
מדי יום ביומו, גם בשבתות, נהגתי לעלות על קברו של בני. הגעתי להתמוטטות עצבים והרופאים אסרו עלי להמשיך בכך. איך אני ממשיך לחיות ? - אינני יודע.
אני עובד רק על מנת להעביר את הזמן. אין לי שום עניו בחיים אלה. הזמן כאילו עצר מלכת... תחילה אינך מאמין. אתה נוסע לחפש. משוטט בדרכים ללא מטרה. לבסוף אתה סופג את המהלומה, שאי־אפשר להתאושש ממנה. הזמן אינו מרפא את הפצע. הפצע אינו מגליד.
חודש ימים שוטטתי בשדות הקרב ברמת־הגולן. חשבו שאני מטורף. הלכתי בשדות - לבדי.
מה נותר לי בחיים ? חתיכת אבן בבית הקברות. איני מוכן להשלים עם האבן הזאת. היא איננה נותנת לי דבר.
היום אין לי חברים. חברי הם אמהות ואבות שכולים. משפחות שכולות.
יש לילות שביהם מופיע אבי בחלומי, מתחנן שאבוא להצילו. או־אז אני מאבד את השליטה בעצמי.
אני מבלה שעות רבות בחדרו של אבי. מבלה יחד איתו... כיום הבילוי שלי הוא בחדרו, או בבית הקברות.
אבא
ב נ י
קשה להאמין שלא אראך עוד,
שלא אשמע עוד את צחוקך.
אני בוכה יומם וליל
וליבי שותת דם.
אגלה לך סוד,
בני שחיי הפכו בלתי נסבלים,
לחשוב, ששוב לא ניפגש
הרי זה כמו להישרף חיים באש.
כשנפרדנו בבית הקברות
מיאנתי להאמין, שלא אראך עוד.
נותרנו שבורים ורצוצים,
רק תמונות את הקירות מקשטים.