איך זה קרה רפי שאני מספידה אותך היום? האם אין זו טעות? האם יתכן שאילן צעיר כמוך נעקר מתוכנו?
הרי רק תמול שלשום ישבת על ספסל הלימודים וגמאת בצמאון את הידיעות ורצית לדעת יותר ויותר. המצח הגדול, הפנים הגלויים והכנים והמבט החקרני שתמיד רצה לרדת לעומקם של הדברים - אינם עוד. לא הסתפקת במה שהוגש לך, אלא תמיד עוד קראת וחיפשת בעצמך.
כבר בכיתה ו' הדהמת אותי ברוחב ידיעותיך וכך גם בהמשך שנות חייך תמיד שאפת להעמיק יותר ולדעת יותר. אך שאיפה זו לא הפריעה לך להתקשר לענף חקלאי, לרפת, בו עבדת במסירות ובאהבה, בלי חשבון שעות העבודה. כל הסדרנים ידעו שלרפי יש קונטו גדול של שעות עבודה. רחב כתפיים היית וחסון ונעים היה לראות אותך עובד בקלות ובחדווה.
צנוע היית, רפי ואף פעם לא התנשאת בידיעותיך הרבות. תמיד אמרת לי שתוכל לכבוש ולהוסיף ידע תוך עבודתך בענף. וכבדתיך על כך.
אך רפי הרציני ידע גם צחוק ושמחה ובדיחות דעת. וכשנפל עליך מצב-רוח עליז - סחבת לתוכו את כל הסביבה. וגם עדנה ורוך לא היו זרים לך ומי שראה פעם איך טיפלת באחותך הקטנה - ידע שלב חם פועם בתוכך. את חום לבך ידע גם ידידך הנאמן, ריע מימי הילדות אשר יחד אתו עברת את תקופת הנעורים.
רפי - איך נוכל לנחם את הוריך ומשפחתך ? מה נאמר להם? הרי יחד ראינו איך הילד נהפך לנער ומנער נהיה גבר צעיר מלא תקוות ותכניות לעתיד. וכעת רק האילנות בחורשה יוכלו לספר לך עלינו ואתה - תחריש, לנצח, רפי...
מרים בוקובסקי.