רב"ט שלמה פלונסקי ז"ל

חיבור זה הוא המצבה האישית-צנועה שלי לזכר אבי, שלא זכיתי להכירו. הוא נפל בקרב על לטרון ביום כ"א באייר תש"ח (30.5.1948), כחצי שנה לפני בואי לעולם. בשמו נקראתי (שלמה-שלומית).
הוא היה איש השורה. נחבא אל הרבים. אולי בשל כך לא הצלחתי, לצערי, למצוא עליו דברים שבכתב, בין שנכתבו בחייו ובין שנכתבו אחרי מותו.
הדברים שהעליתי כאן מבוססים על סיפורי אמי, אחותו, אחיו ושאר קרובי משפחתו, וכן ממכתבים ששלח לאחותו שרה בתקופת שרותו בצבא הבריטי.
משפחת שלמה פלונסקי עלתה לארץ מבאליסטוק בשנת תרמ"ב (1882), ונמנתה עם מייסדי כפר יהודיה ובוני פתח-תקוה.
אבי נולד בערב חג-השבועות, ה' בסיון תרע"ז (26.5.1917), בימי מלחמת-העולם הראשונה, כשהאנגלים עמדו בשערי-הארץ.
תינוק בן 8 חדשים היה אבי, בהגיע המערכה עד פתח-תקוה. בני-המושבה הוגלו ממנה. משפחתי עברה אז לחדרה וישבה שם עד לכיבוש הארץ בידי האנגלים.
כשהיה אבי בן שלוש, הפליג אביו, הוא סבי, לארצות-הברית. יצא ולא חזר. אניתו נטרפה בים. נשארה אלמנה צעירה, מטופלת בארבעה ילדים שאחד מהם תינוקת, אשר נולדה כמה ימים לפני האסון.
בילדותו חלה אבי במחלה קשה, וכל בני-המשפחה חרדו לשלומו. המחלה נתנה בו אותותיה. אחותו ספרה לי, שהיא זוכרת אותו כילד רזה, חיור-פנים, חסר-דם ובעל עיני תכלת גדולות. אך בגוף הדל שכנה רוח איתנה, נכונות להתמודד, כמיהה לנצחון. וכך היא מספרת:
"שלמה היה משחק בכל נפשו ובכל מאודו. בשל להטו זה אי-אפשר היה לנצחו. בכה, צחק והתחנן: "שחקי עוד פעם"! - וסופו שניצח.
לעתים מזומנות שיחקנו בשח. כל מהלך שעשה, השקיע בו את כל לבו.
גם לשיר אהב שלמה. בשובו מבית-הכנסת שר מזמורי התפילות. בלילות-שבת היה מזמר בקולו הילדותי הצלול את "צור משלו אכלנו" והדביק בהתלהבותו את כל בני-הבית.
בלילות-הקיץ היה שוכב על המרפסת הפתוחה, צופה בכוכבים, מתפעל מיפים, מתלהב ושר בקול רם את כל המזמורים שלמד, או שמע, ו"שינה" לפי טעמו...
כששלמה קרא בספר, ידע זאת כל הבית. הוא היה שוכב שעות תמימות באחת הפינות - בקיץ על הרצפה ובחורף על אחת המיטות, אבל שמענו אותו. היה שקוע בקריאה. צוחק בקול, צוהל ופעמים גם בוכה, כשהדמעות זולגות מעיניו. בדמיונו החיה את האגדות שקרא, וסיפר אותן מתוך הזדהות וחדות-היצירה.
בלילות חורף הארוכים, בשכבו במיטה, היה מספר לי על הגמדים הטובים, הבאים לעזור לחייט עני. בדברו היה מקפל את שמיכת-הצמר ואומר: "הנה בית של גמדים"!
אבי היה תלמיד חרוץ. אהב את מוריו וגם הם אהבוהו. בשעת שביתת המורים הגדולה בשנת 1927, נרשם, ביוזמתו שלו, בתלמוד-תורה, כדי שלא להתבטל מלימודים ולא לצער את אמא.
מילדותו ניחן בכושר הדיבור, עד שגם המבוגרים גמרו עליו את ההלל. הדוד הטוב שלנו, וועלוול, נוהג היה להאזין לדבריו שעה ארוכה, מקשיב ונהנה. חבריו וידידיו ניבאו לו עתיד של פרקליט מזהיר.
הוא קרא הרבה סיפורים על ההגנה והשמירה. היה חוזר ומבקש מאמו, שילידת פתח-תקוה היא, שתספר לו על התנפלויות הערבים ועל המאורעות שעברו עליה.
במאורעות 1929 גר עם אמו, אחיו ואחותו בקצה המושבה. האם סרבה לעזוב את הבית, אם כי ידעה על הטבח שנערד בתלמידי ישיבת-חברון. אבי, בן השתים-עשרה, הכריז בבטחון: "אנו נעמוד על נפשנו. לא נהיה כצאן לטיבחה"!
במפחה שממול הבית הכינו ה"שמידים" (נפחים) כלי-מלחמה - מיני כידונים ארוכים. המשפחה סגרה בלילה את דלת-הבית. אבי הניח על-ידה טוריה כבדה ואמר: "אנו נגן על עצמנו"!
אבי סיים את בית-הספר "נצח ישראל" בהצטיינות והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון "אחד-העם". הוא היה סקרן, צמא-דעת ונסיון. פעם אחת, בשעת השעור בפיסיקה, השתובב. המורה הוציאו מהכיתה. אולם, כדי שלא להתבטל מדברי-תורה, עמד מאחורי הדלת והקשיב לדברי המורה. כפי הנראה, לא קלט כראוי את ההסבר. בשובו הביתה החליט לעשות את הנסיון בכוחות עצמו. שפת בקבוק ספירט על האש. הבקבוק התפוצץ והאש אחזה בו. אך הוא לא התבלבל, רץ אל המקלחת ושטף את עצמו. ודאי שניכווה ושכב על ערש דוי. באו מורי בית-הספר ותלמידיהם לבקרו. המורה התנצל לפניו על שהוציאו מהמחלקה.
לאחר שסיים את הכיתה הששית, עזב את הגמנסיה, כי האם-האלמנה היתה חסרת-אמצעים. הוא נאלץ לצאת לעבודה ולהשתכר לפרנסת המשפחה.
אבי החליט לחיות מפרי עמלו: עיבד גינה בחצר וגידל בה תפוחי-אדמה, בננות, חצילים ותרד. כל השכנים שיבחו את חריצותו. עבודה זו חיסנה את גופו. פניו נשתזפו, אפו נתקלף ושפתיו נסדקו בשמש. בחורף עבד באריזה. אמרו עליו, שהיה הטוב שבאורזים בפתח-תקוה.
נעורי אבי היו מלווים סערות, שנגרמו בעקב המסיבות המיוחדות בהן גדל (ביתמות, ללא אב) וכן בעקב המאורעות, שנתרגשו בארץ ובעולם בשנים שלפני פרוץ מלחמת-עולם השנייה. בארץ נוסדו מפלגות חדשות. גלי-העליה החדשים הביאו עמם תפיסות עולם שונות, הסותרות זו את זו, וגרמו להתנצחות ולריב-אחים.
אבי תהה על הדעות השונות וחיפש את דרכו שלו. עם מתימעט מבין חבריו ייסד בפתח-תקוה את הקן הראשון של "השומר-הצעיר". היתה זו חבורת בני-נוער נפלאה, שחלמו על חיי-שיתוף והגשמה.
בתנועה זו הכיר את חברתו הראשונה ושניהם התמסרו לביסוס הקן. הרבו לטייל בצוותא, עברו ברגל מרחקים גדולים, אולם בכל זאת לא הגיעו לקרוב לבבות, ונפרדו.
בשנת ה-18 לחייו החליט אבי לצאת לחיי הגשמה בקיבוץ. החלטה זו היתה כרוכה בקשיים. אמו בכתה והתחננה לפניו שישאר בבית, אך התנועה חייבה הגשמה - ואבי היה בעל-משמעת - הצטרף לקיבוץ א"י ג'.
כעבור זמן קצר התאכזב. נער תמים היה ולא ידע שבממשות החיים נראים הדברים אחרת משהם כתובים בספר. הוא לא היה "חומר" אידיאלי לקיבוץ, כי מטבעו היה אינדיוידואליסט ומכונס בתוך עצמו. הוא לא התאים לחיי-שיתוף, וכוחותיו הרוחניים לא עמדו לו, כדי להתמודד עם הבעיות החברתיות הקשות שנתקל בהן בקיבוץ. הוא חזר הביתה אכול-ספקות והתלבטויותיו גברו.
באותם הימים הגיעו לארץ פליטי השואה, אודים מוצלים מגיא-ההריגה. אבי, שהתלהב מסיפורי הגבורה של אברהם שפירא ז"ל והושפע מאוד ממאורעות תרפ"ט - לא נשאר אדיש למתרחש מסביב. הוא ניהל יומן, בו שפך הגיגי לבו. הוא חש שהתקופה בה הוא חי גדולה ובלתי-רגילה היא. הרבה לכתוב בסערת רגשות. אולם, ברגעים של חולשת-הדעת ויאוש - השמיד את היומן.
מצפונו הער של אבי נזדעק. הוא הרגיש בהכרה לצאת למלחמה ברשע שהציף את העולם. ושוב נקלע בין הרצון לפעול לפי צו לבו, לבין הצורך לעזור לבני-המשפחה. בימים ההם כהו עיני אמו. בכל זאת לא הניח לו מצפונו לשבת בעורף ולהסתפק בעזרה למשפחה בלבד, בעוד העולם הועמד על עברי פי-תהום. הוא התגיס לצבא הבריטי והצטרף לחיל-ההנדסה. הגיע לדרגת סרג'נט ואת משכורתו הצנועה שלח לאמו.
במכתבו מיום 10.2.44 הוא רושם: "אני מאושר כשאני חושב שעוד אחזור הביתה, כאדם שהשתתף בפועל בהשמדת החיה הנאצית. אמנם, גרגיר קטן אני באפרט (מנגנון) גדול; אך גם זה משמח אותי".
בדצמבר 1944 הצטרף לבריגדה היהודית והשתתף בעשיית שפטים באויב הנאצי. היה גאה על-כך, שהבריגדה הצליחה למלא כל המשימות שהוטלו עליה.
הוא התגעגע מאוד על הארץ. במכתבו מיום 13.6.44 הוא כותב: "מימי לא תארתי לעצמי, שהארץ עשויה להיות כה יקרה לי. ובמכתב אחר: "שכבתי על החול החם, נזכרתי בתל-אביב והתגעגעתי עליה".
מתוך מכתביו שופעת אהבה גדולה לבני-משפחתו. ביחוד הוא דואג לאמו. כמעט בכל מכתב הוא שואל על מצב מחלתה ורבה חרדתו.
היחסים בינו לבין אחותו היו כיחסים שבין שני חברים נאמנים. הוא כתב לה על הכול. הוא שמח מאוד להודעת אחותו על נשואיה הקרובים, וכתב לה שלא תשתהה ולא תדחה יום שמחת-לבה. "יש למהר ליהנות מהחיים, כי הזמן קצר ואין איש יודע מה ילד יום. מאושר הוא האדם שיש לו חבר".
ביום 6.1.45 כתב: "כשקבלתי מתנת-חנוכה ששלחתם לי, נזכרתי בסיפורו של פרץ "שלוש מתנות". אז הבנתי פירוש שמחתם הגדולה של הצדיקים בגן-עדן, על כל מתנה לחוד. ראיתי את הטיפול הנהדר בריקמה על מעטפת הבד בה עטפתם את הספר. מתנה זו העלתה ערכי בעיני. סוף-סוף, יש מי שטורח כל-כך הרבה למעני".
אבי היה ער לכל המתרחש בארץ. במכתבו מיום 17.12.44 הביע דעתו על שביתת המורים לאמור: "לדעתי, שביתה זו אינה צודקת. לא היתה רשות למורים לשבות. עומדים לרשות המורים די אמצעי-לחץ, חוץ מהשבתת הלימודים. כל הכצעקתה אינה מוצדקת, כי תנאי המורים, על-אף המלחמה, לא נשתנו לרעה, בהשוואה לתנאי-החיים של בעלי-מקצועות חפשיים אחרים. העוול הזה שנגרם לילדים - אין מוחי תופס למה ועל שום מה בא? אני מקוה, שהאשמה אינה מוטלת על המורים בלבד".
ביחוד התענין ביחסים שבין היהודים לבין השלטון האנגלי. במכתב מיום 14.3.44 כתב: "אצלכם, שם בארץ, "שמח". מפוצצים ויורים. והנה מתקרב יום ה-30 במארס, בו יכנסו לתקפן גזרות ה"ספר הלבן". מה יהיה אז? חוששני שמק-מייקל זה עוד יגרום צרות לארצנו המסכנה. ואולי הוא, אישית, אשם פחות מאחרים".
היה גאה על יהדותו. פעם אחת, בשבתו באחד ממקומות הבידור של חיילים באיטליה, זלזל בו פלוני כביהודי. מיד הגן על כבודו והשיב לתוקפו כגמולו.
לב יהודי חם פעם בקרבו. הוא כותב: "הייתי בעיר פררה. היא עשתה עלי רושם נאה למדי. שאלנו למקום המצאם של היהודים, והובילונו לגיטו הישן שבעיר זו. נכנסנו לבית-הכנסת. מצאנו שם מורה-דרך יהודי והוא הראה לנו את בית-הכנסת, שהינו אחד מהעתיקים ביותר באיטליה. ראינו את החילול שחיללוהו הפשיסטים. למרות שאיני דתי - כאב לבי למראה התעללות זו בקדשינו: הם קרעו ורמסו את ספרי-התורה ושברו וטינפו את הבנין".
את יחסו לניצולי השואה הביע במכתביו השונים. באחד מהם כתב: "ברומא עומדים ילדים יהודיים ברחובות ופונים לכל חייל בריטי שעובר במלים קורעות-לב אלו: 'תן לי שוקולדה. אבי נהרג ע"י הנאצים'. מכאיב מאוד לשמוע זאת. אשר לפליטים, עשינו פחות ממה שאנו צריכים ויכולים לעשות".
ברחמים רבים נפגש עם הילדים, ניצולי השואה. הוא מספר על ביקור שערך ביום 22.5.1945 בפנימיה לילדים אלה: "אני התחבבתי על ילדה בת חמש, בערך. הדבר הראשון שספרה לי היה, כיצד לקחו הנאצים את אבא ואמא. אמרתי לה, שעכשיו יש לה חבר גדול - זה אני. אז הניחה ראשה על חזי. אני חושב, שאת מתארת לעצמך את הרגשתי.
ילד בן 14/13 שישב על ידי ושיחק אתי, חזר ואמר לי ללא-הרף, שהיה רוצה להיות גדול וחזק כמוני. עוברים עלי הרבה ערבי סיוט כאלה, ולכן מבחינה נפשית קשה עלי הכתיבה".
אבי נפגע מאוד מהעובדה, שיהודים רבים מניצולי השואה העדיפו את ההגירה לארצות-הברית על העליה לארצם. הוא אמר עליהם ש"הכינוי" המתאים ביותר להם הוא, אבק אדם שיחלוף עם הרוח".
במכתבו מיום 13.6.45 כתב: "מנהיגינו מדברים על "מדינה", "קהליה" ומעבדים תכניות לשלטון יהודי. אומר אני לכם, עתים אין מוחי תופס מה כאן? עם מי יגשו לשולחן? עם אותו יהודי גלותי, המספסר ברווחי המלחמה? ההם יקימו מדינה? מי יתן לנו אחד-העם חדש, שיקרא באזניהם: "לא זו הדרך"! לא בדרך זו יצילו את העם הזה! במקום כל הנאומים היפים - לו היו משיגים אניה להעלותם לארץ! עוד אלף יהודים, עשרות אלפים - והמדינה מאליה תקום".
במכתבו מיום 7.4.45 הוא כותב על הופעתה של חנה רובינא לפני חיילי הבריגדה: "דקלומה הראשון היה שירו של נתן אלתרמן "ילד יהודי"... התבישתי להרים עיני מחמת הדמעות שניקוו בהן. כמו חי ניצב לפני הילד היהודי, ששוסע לגזרים בידי הנאצים.
דקלומה השני היה שיר רוסי בתרגומו של נתן אלתרמן על החפירה מלאת-הגוויות ועל מות אם ובזרועותיה תינוק. הרגשתי צביטה חזקה בלב".
נפשו של אבי צמאה לכל ביטוי של יופי. במכתבו מיום 10.2.44 כתב: "ביקרתי בהצגת האופרה "טוסקה" מאת פוצ'יני. מה אומר ומה אגיד? אם אומרים שיש יופי בעולם שהאדם הוא יוצרו - הרי הוא מתגלה בהצגה זו. הכניסה לאולם היא מלאכת-תפארת. קירות מכוירים בכל מיני תמונות ופסלים עד הכיפה, והכיפה עצמה מצוירת ב"סעודת האלים". לא הספקתי להזין עיני ביופי זה כי האורות כבו. התזמורת פתחה בנגינה והמסך התרומם. לו ראיתם את גובה הבמה ורחבה - הייתם מתפעלים. הדקורציה העשירה והמוסיקה העריבה הן בגדר חלום. קיצורו-של-דבר: דבר כזה ראיתי פעם אחת בחיי בלבד".
חיי הצבא לא שינו את אופיו ואישיותו של אבי. ההכרח למלא פקודות ולציית לדרישות שניראו לו בלתי-צודקות - הכביד עליו מאוד. הוא מודה שנאלץ לרסן את עצמו, על-מנת לקבל על עצמו עול המשמעת הצבאית. גם בצבא נשאר אינדיוידואליסטן. הוא כותב בנדון: "יש לי בפלוגה הרבה חברים, אבל הרשות ניתנת להם להתקרב אלי עד גבול מסוים". הוא מוסיף ואומר: "אחרי המלחמה, אם אזכה לחזור הביתה בריא ושלם - אשתף בחיי אדם אחד בלבד, כי לא תמיד חיי-צוותא מרבים רעים נאמנים".
בכל תקופת שרותו בצבא הירבה אבי לחשוב על המעשים שיעשה בחייו האזרחיים. לבסוף החליט ללכת להתישבות. במכתב מיום 15.2.45 הוא כותב: "החלטתי ללכת להתישבות, כמו שאמא ספרה, שבבוא סבא לארץ היה אומר: "דבר ראשון שעלינו להשיג זה קרקע מתחת לרגלינו. הקרקע תתן לך ולבני-בניך לחם לאכול ובגד ללבוש. בית איתן עומד על קרקע בלבד". רוצה אני שהדור השני שלי יוולד, כשקרקע מוצקת מתחת לרגליו".
בשלהי שנת 1945 קיבל אבי חופשת-מולדת קצרה, כדי לרפא עיני אמו שכמעט כהו. בחופשה ההיא הכיר את שושנה, מי שעתידה היתה אחר-כך להיות אשתו. הוא חזר לבסיסו על-מנת להשתחרר ולבנות קן-משפחה.
אחרי שחרורו בשנת 1946 נשא את בחירת לבו והקים לו בית משלו. מסיבות בלתי ידועות לנו, לא הצליח להגשים את צאתו להתישבות. הוא קנה עם אחיו מסגריה והיה שמח בחלקו. בכל זאת הוסיף לחלום על חיי עובד-אדמה וציפה לרגע, בו יוכל להצטרף למושב-עובדים.
אולם, רבות מחשבות בלב איש, ועצת המולדת היא תקום. הוא נענה לצו השעה והיה מראשוני המתנדבים למלחמת השחרור.
הוא נפרד מאשתו הצעירה, נטל בזרועותיו את בתו הפעוטה (אחותי), אמר שלום לאמו והלך למלא חובתו.
שבועיים לפרוץ מלחמת השחרור, "קפץ" הביתה לערב אחד. הוא בא להיפרד מיקיריו. אשתו התרפקה עליו ואמרה: "אל תסע". היא ליוותה אותו כברת-ארץ. באותו יום יצא לקרב.
מאז נעדר ולא נודע עליו דבר. מסתבר שההתקפה על לטרון נכשלה. המקום לא נכבש. אי-אפשר היה להתקרב למקום, כדי לברר מה עלה בגורל הלוחמים.
שבועות מרובים התרוצצו אמי ודודתי (אחותו) ממחנה צבא אחד למשנהו ומכתובת לכתובת, בתקוה למצוא אותו חי, או, לפחות, לגלות את גופתו.
לבסוף קבלה אמי הודעה רשמית ממשרד-הבטחון, בה הודיעו לה על נפלו בקרב.
על הר-הרצל, בין שאר המצבות, נמצאת גם מצבתו. איש השורה, אחד מני רבים, שנפל בקרב.

שולמית פלונסקי