שתי ההתקפות הראשונות על לטרון (מבצעי ‘בן-נון’ א' ו-ב') נכשלו, והעיר ירושלים נותרה נצורה. מברקים נתקסלו מטעם המושל הצבאי של הבירה, הד"ר ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף, שר הכלכלה בממשלה), שהודגשה בהם חומרת המצב בעיר לנוכח העובדה שמלאי המזון הולך ואוזל. ‘דרך בורמה’, שבאמצעותה החלו להעביר תגבורות, לא היוותה עדיין, בתחילת יוני 1948 פיתרון לבעיות הלוגיסטיות של ירושלים.
באותם ימים החלה להסתמן האפשרות שתוכרז הפוגה - הפסקת הלחימה תוך הקפאת מצב-העניינים כמות שהוא בכל אחת מהחזיתות, כלומר, מנציחה מצב שבו אין דרך פתוחה לירושלים. האפשרות כי התערבות מבחוץ תקבע את מועד הפסקת הקרבות, הביאה את שני הצדדים לרכז את כוחם למאמץ קצר ורב-עוצמה כדי להספיק ולקבוע עובדות בשטח, ובמקביל - לנסות ולאתר היכן צפוי ריכוז המאמץ בצד השני, כדי להתגונן מפניו.
בשבוע הראשון ביוני נעשה מאמץ הנדסי לפרוץ את ‘דרך בורמה’, שנועדה לעקוף את מיתחם לטרון, בתקווה שיספיקו להכשירה למעבר שיירות אספקה. החשש היה ממצב שבו יסכים האוייב לקבל את הדרישה להפוגה, בטרם תוכשר ‘דרך בורמה’ למעבר משאיות. מצב שבו אין דרך אלטרנטיבית לירושלים היה הופך את העיר לתלויה בחסדי הליגיון, ששלט על הכביש הראשי.
לנוכח הנתונים בשטח ובשל מצבה הקשה של ירושלים, הוחלט להתרכז בשתי מגמות:
- הגברת קצב העבודה ב’דרך בורמה’, כדי להכשירה למעבר משאיות.
- תיכנון התקפה נוספת על מיתחם לטרון, שחלש על הדרך הראשית לירושלים.
כדי לבצע התקפה כזאת, הוחלט על מבצע ‘יורם’.