(מתוך "נר זכרון ליוסף סימבול")
אניה הגיעה אל חופי הארץ. מהאניה מורידים מעפילים בחשכת הלילה. יוסף נעדר כל הלילה מהבית, לפנות בוקר הוא מופיע עיף ורטוב מכף רגל ועד ראש, לא הספיק לנוח ופקודה חדשה!
האנגלים השתערו על אדמת רשפון ושפיים. הם השתערו בכוח רב לשם חפושים ומאסרים. הם מחפשים בכל פינה ובכל צריף.
כנראה פקודה מגבוה, מכל הארץ נוהרים לשפיים, לא רק ממושבות יהודה ועריה, גם מהשומרון וגם מהגליל, מנער ועד זקן, ברכב וברגל, בעגלות ובחמורים, רבבות נוהרים לאדמת שפיים. לבחורי ה"הגנה" ניתנת הפקודה: בלי נשק ובלי מקל. יוסף במכנסי חאקי קצרים, מכניס ידיו לכיסיו, מרים כתפיו והולך לכיוון המיוחד להם - לאנשי ה"הגנה". הוא משתדל להיות מעורב בין האנגלים, לדחוף לא בידים אלא בגוף שהאנגלים יהיו סביבו, הוא מקבל מכות ודחיפות. אבל זה לא כלום, העיקר להשמר מלקבל כדור, וכל זמן שהוא יכול להתקרב ולהמצא בין הצבא הרי חייו בטוחים. המצב היה מתוח מאד, קרבן אחד כבר נפל, יוסף עומד בין חבריו. כלפי חוץ הם שקטים אבל הדם רותח. בכל פעם ניגש אחד ממשרתי המלך, מוציא את אחד הבחורים מן השורה ומביאו לחורשה הקרובה וכעבור רגעים מספר שומעים משם צעקות איומות, האנגלים מכים ומתעללים בבחורינו. כולם עומדים בשקט כלפי חוץ, צו מגבוה: הבלגה!
הגיע תורו של יוסף, ניגש אליו אחד הקציבים, מסתכל בו, מה שמך? מנין אתה ומה עבודתך? יוסף עונה על הכל. הוא מצווה על יוסף לשבת ויוסף יושב, ושוב פקודה, קום! יוסף קם. שב! קום! שב! קום! האנגלי חוזר פעמים מספר. וכשמשחק זה נמאס עליו הוא קורא לאחד ממשרתיו, בפקודה לקחת אותו. ויוסף ידע מה פירושה של פקודה זאת. יקחוהו אל החורשה וירביצו בו ויתעללו בו כבכל אלה שהקדימוהו, ולזה יוסף אינו מוכן. יוסף עומד הכן, הראשון שניגש אליו קיבל מנה אחת אפיים, ולא הועילו פקודות הקצין. גם השני, גם השלישי, הרביעי והחמישי - את כולם סידר יוסף במתנת ידו.
כנראה שעמידה זאת הפחידה קצת את הגדולים, כי פתאום ניגש קצין גבוה ופיזר את הכנופיה, פנה אל יוסף ושאל: יש לכם רבים כמוך? ויוסף משיב יש ויש.
"טוב, אומר לו האנגלי - לך אל חבריך". ויוסף אינו ממהר ואומר: הכובע שלי. והאנגלי שולח את אחד ממשרתיו, מרים את הכובע ומוסרו לידי יוסף. עוד באותו היום באו לברך את הורי יוסף בברכת הגומל, כי ממות ודאי הוא ניצל.
א.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח