סג"מ נמרוד מודי הררי ז"ל

אלבום תמונות

בן נולד לנו אור ליום ב' אלול תשי"ד (31.8.1954). קראנו לו נמרוד, על שמו של חבר אשר נפל בתחילת מלחמת השחרור והוא כבן 19. אנו החלטנו כי נמרוד יהא שמו, אך אחותו הבכורה נגה (לה טרם מלאו שנתיים) התקשתה לבטא את שמו וקראה לו מודי. ומאז, היה הוא מודי של כולנו.
מודי השובב והפיקח, מודי האחראי והגאה, הנבון, האוהב והעיקש. ואולי מעל הכל מודי בעל השורשים. דור שלישי באביחיל, בנם של אושרה ויוסקה חברי הכפר ונכדם של אלישבע ומנחם ויס ממייסדי הכפר, נכד למרים ונתן הררי (ממייסדי מושב גני-עם), דור שביעי בארץ מצד אמו.
כילד למד מודי בגן הילדים ובביה"ס היסודי באביחיל. כותבת הגננת רותה: "לו יכולתי לספר על העתיד הנשקף לנער מבריק זה... מודי הקטן התבלט בתבונה שלו בגן. בשליטה העצמית ובשיקול הדעת שהיה הולם ילד גדול ממנו, ויחד עם זאת ייחדו אותו התמימות והטוהר של גיל הילדות... הוא היה הידען הקטן שלנו והתבלט מאוד במחזור שלו".
עם שובו מהגן היתה סבתא אלישבע חולצת את נעליו ומרוקנת מתוכן (כמו מכיסיו) את החול ש"צבר" תוך כדי משחקיו. סבתא כינתה חול זה בשם "אדמת קודש". עבור מודי אדמת העמק או הלס שבנגב, סלעי הגליל וחולות סיני, כולם "כאדמת-הקודש" שבאביחיל.
כאשר פשט את בגדי חניך הפנימייה, או מדי השריונאי, בבואו לחופשה מסיני, עדיין מתלוצץ היה באומרו: "אמא, הפעם הבאתי איתי הרה "אדמת קודש". על אדמה זו יצא להגן, עליו לחחם בשלבי המגננה והמתקפה, בתוכה חרשו שרשרות הטנק עליו פיקד וזוהי האדמה המכסה עתה את עיניו.
בעל חוש הומור מיוחד במינו, חריף תפיסה ובעל כושר ביטוי מופלא. לכאורה נחבא אל הכלים ולמעשה מרכז למצב רוח טוב, שפע של אמונה ואופטימיות.
לימודי ביה"ס העממי באביחיל היו קלים מדי לדעתו. תפיסתו וכשרונותיו מנעו ממנו כל צורך בהתמודדות. לכן, כשבחר להמשיך בפנימייה הצבאית שליד גמנסיה "הרצליה", היה נימוקו העיקרי: "שם זה מאמץ, שם ישנו אתגר בלימודים ובאימונים, במסגרת הפנימייה ישנה התמודדות". טרם מלאו לו י"ג שנים וכבר חיפש אתגרים. לא עודדנו אותו לכך, אך משהחליט, נחושה היתה החלטתו, ולא עמדנו בדרכו. נמוך היה מבני גילו וקל במשקל (רק עם גיוסו לצה"ל צמח והיה לגבר), המאמץ הפיסי שהיה כרוך בחיי הפנימייה נראה כי הרתיע אותנו ההורים, יותר מאשר אותו.
את האתגר בלימודים מצא במגמת האלקטרוניקה בגימנסיה "הרצליה" אותה סיים בהצלחה. כותבת מורתו: "כל כך נעים היה לקרוא עבודות משלך. ידעת את סוד הצמצום, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כפי שאתה עצמך הינך קטן-גוף, מעט המחזיק את המרובה - רוב חוכמה, רוב טוב וכוח רצון, רוב הומור ורוב טובה ואופטימיזם ושמחת חיים, הצביעו עליך כעל הפלא השביעי".
ומפקד הפנימייה: "לא קלה היתה דרכו של נמרוד בפנימייה. בהיותו נמוך מבני גילו, צנום קמעה, מצא עצמו נאבק בתחומים אשר לחבריו קל היה יותר להתמודד עימהם - באימונים הצבאיים, בפעילות גופנית ועוד. ברם עקב סגולותיו האישיות, חוסנו הנפשי כבן-כפר וכמי שספג בבית הוריו אווירה ישראלית ואהבת מולדת, נאבק והצליח לתפוס מקום בולט בקרב חבריו לפלוגה, בעיקר בשנים האחרונות להיותו בפנימייה. בנמרוד בלטה במיוחד התכונה אותה שאפנו להקנות לחניכינו והיא - האומץ לומר גלויות ולבקר מעשי מפקדים ומורים, ביקורת בונה ולא ביקורת לשם ביקורת".
כוח הרצון וההתמדה של מודי באו לביטוי גם בהגשמת חלומות. למרות שמגיל צעיר הרכיב משקפים וידע שלקורס טיס לא יתקבל, לא ויתר על רעיון הטיסה. בכל רגע של פנאי קרא והתעניין בנושא. תחילה במשחק ואח"כ בפעילות ממש. בסיום לימודיו בגימנסיה למד טיסה במסגרת אזרחית עד הגיעו לשלב טיסת ה"סולו" הנכספת אותה עמד לבצע שבועיים לאחר יום הכיפורים ואליה לא הגיע.
עם גיוסו התנדב מודי לחיל השריון ובו חלף, תוך זמן קצר, על פני מסלול המקצועות וסיים בהצטיינות קורס מפקדי טנקים. מבית הספר לקצינים בו היה חניך, נקרא לפתע אל המלחמה, אל הטנק. בשלושה עשר ימי קרבות עקובים מדם איבד חברים ומפקדים, עמם בלם את פלישת המצרים ועמם הגיע, בין הראשונים לגדות תעלת-סואץ במתקפה הנגדית. שלושה-עשר ימים, שכל שעה בהם סכנה, וכל דקה הקרבה, ליווינו אותו (הוריו וקרוביו) בתפילה ובתקווה.
כתב אלינו מפקדו בעת המלחמה: "נמרוד היה חניך שלי בקורס מפקדי טנקים, אותו סיים בהצטיינות. אחר נשלח לקורס קצינים וממנו נקרא, ערב יום-הכיפורים, אל המלחמה. הוא עזר לי לנהל את הקרבות. כאמור, הכרתיו עוד מתקופת היותו חניך וכבר אז היתה לי, למען האמת, הערצה מסוימת אליו כאדם וחייל".
מבית הספר לקצינים הביאו, לאחר המלחמה, את עבודותיו כחניך: "כבוד לנו להביא לכם עבודות מצטיינות אלה"... כך אמרו.
בכל יום מעשרת ימי הקרבות, בהם היה בקו הראשון, "תוך ישיבה בטנק, בין התקפה לבלימה... ובעת הפוגת מה מהפגזות", כתב הביתה גלויה (גם אם היה זה על גב קרע קרטון מקופסת תחמושת), מעין פקודת יום, צוואה או משאלה. תעודות של בן אוהב ומסור עד כלות הנשמה, למשפחה, לעם ולארץ.
"מודי, אתה אדם נפלא.. אותך לקחו ממני, אבל את החוויה שהיתה לי בכך שהכרתי אותך, אף אחד לא ייקח ממני... אתה כל כך רגשן ורגיש ועם זאת כל כך מאופק" - דברי חבר. ומוסיפה חברה: "מתחת למעטה של בחור יהיר וגאה, הסתתרה נשמה פגיעה ורגישה... הוא קלט ונתן חום, אהבה ורגש".
מודי היה גאה באחותו הבכורה נגה, מקנטר בחיבה את אחותו האמצעית איילת ומאוהב ללא גבול באחותו הקטנה חן. הוא מילא את ביתנו בצחוק ושמחה, בחוויות ושירה.
כנמרוד, על שמו נקרא, כך גם מודי שלנו, נתן את נפשו במלחמת מגן. גם הוא כבן תשע-עשרה בהילקחו מאיתנו. נפגע בראשו פגיעה ישירה בחג שמחת תורה 18.10.73 בעת היותו, כמפקד טנק, חשוף בצריח. נפטר בבית החולים בערב שבת, ל' תשרי תשל"ד (26.10.73) והובא למנוחת עולמים בבית הקברות באביחיל, ב"אדמת הקודש" בה שיחק בגן הילדים, עליה הגן ובה מנוחתו.