אלבום תמונות
שני אזורי הלחימה הנוחים ללחימת שריון בגולן היו פתחת קוניטרה ופתחת רפיד. אלוף פיקוד הצפון העריך כי המאמץ הסורי העיקרי יופנה כנגד אזור קוניטרה גם בשל ההישג היוקרתי הכרוך בכיבוש בירת הגולן, וגם בשל פתיחת הציר העיקרי המוביל אל גשר בנות-יעקב והגליל. ואל מפקדות צה"ל שבאזור כפר נפח.
לכן פרש את עתודתו המשוריינת - חטיבה 7, מול פתחת קוניטרה (מקוניטרה וצפונה עד בקעתא).
מח"ט 7 אל"מ אביגדור בן-גל מיקם את שריונו במרחק 3-2 ק"מ מן הגבול, בשטחים השולטים ממזרח לציר קוניטרה-מסעדה, ובשטחים מדרום לעיר קוניטרה. הוא החליט לנהל קרב הגנה נייח באופיו. היו לו שתי חגורות הגנה: חגורה ראשונה קדמית שכללה את קו המעוזים וגדוד טנקים מחטיבת "ברק", וחגורה שנייה - אחורית המורכבת מעיקר חטיבה 7. המח"ט בנה מספר צוותי קרב והקפיד לשמור תמיד על כוח עתודה חטיבתי.
בימים 8-6 באוקטובר בלמה חטיבה 7 מספר התקפות יום ולילה שביצעה הדיביזיה הסורית ה-7 (2 טנקים של חטיבות חי"ר, חטיבה ממוכנת וחטיבת טנקים) בסיוע ארטילרי כבד. כל נסיונות ההבקעה החלו באזור מחנות ח'ן אר'נבה וכוונו אל המישור שבין הר חרמונית ורכס "הבוסטר".
כוחות קטנים של החטיבה בלמו במקביל נסיונות פריצה לעבר קוניטרה מדרום וניסיון פריצה מצפון להר חרמונית. שיטת ההגנה הגמישה בגזרה העיקרית הוכיחה את יעילותה, בכך שניתן היה להפנות את העתודות מול כל מאמץ עיקרי שפיתחו הסורים.
לאחר לחימה בלתי פוסקת של ארבעה ימים ושלושה לילות ביצעו הסורים ב-9 באוקטובר מאמץ הבקעה אחרון עז מכולם, כאשר הם מפעילים לראשונה כוח מעתודתם המשוריינת - דיביזיית השריון 3 ו"כוח אסד" (100 טנקים מחטיבה משוריינת 81 ו-70 טנקים מ"כוח אסד"). תחת פיקוד חטיבה 7 היו 43 טנקים כשירים מהם 30 בגזרת ההבקעה. תוך ניצול עדיפותם הכמותית (1:6) ובסיוע הרעשה ארטילרית כבדה במיוחד, הצליחו הסורים להגיע לטווחי מגע, חדרו אל הרמפות, שעליהן הוצבו טנקי צה"ל, וחטיבה 7 עמדה בפני התמוטטות. מפקדי החטיבה ולוחמיה גילו ברגעים אלה מנהיגות, קור רוח, אומץ לב ועקשנות. הם התארגנו בפיקודו של מג"ד "עוז" סא"ל אביגדור קהלני ועברו להתקפת נגד. בעזרת כוח העתודה החטיבתי הקטן, וכוח תגבורת פלוגתי של חטיבת "ברק" בפיקוד סא"ל יוסי בן-חנן, מוטטו את ההתקפה הסורית.
בתום הקרבות היו פזורים בעמק כ-200 טנקים סוריים וכמה מאות נגמ"שים וכלי רכב אחרים, מרביתם שרופים ופגועים. גיא ההריגה זכה לכינוי "עמק הבכא" של הצבא הסורי.
מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.