אתר היסטורי וצומת-דרכים חשוב בדרך מהשפלה לירושלים בדרום עמק אילון, בגבול הרי-יהודה והשפלה. הכפר לטרון, איזור מנזר השתקנים והצומת היו בידי הערבים (אחר-כך הירדנים) ממלחמת העצמאות (1947). את המשטרה הקימו בלטרון הבריטים והיא חלשה על הצומת ועל תחנת-השאיבה הסמוכה, ששירתה את צינור-המים מראש-העין לירושלים. איזור לטרון היה זירת-קרבות עוד מימי קדם (יהושע, המכבים,בר-כוכבא). במלחמת העצמאות היתה לטרון לעמדת-מפתח בהתמודדות על ירושלים" ה"הגנה" ואחר-כך צה"ל השתדלו להעביר שיירות לירושלים ולקיים מעבר רצוף אליה, ואילו הערבים, שהשתלטו על המשטרה וסביבתה אחרי הפינוי הבריטי (14 במאי 1948), עשו כל מאמץ לחסום את הדרך. ב-16 וב-17 במאי השתלטו כוחות ה"הגנה" על המשטרה והעבירו שתי שיירות, אך לחצים בגזרות אחרות גרמו לפינוי האתר החשוב וב-18 בחודש נתפשה המשטרה בידי הגדוד ה-4 של הלגיון הערבי. צומת לטרון נחסם למשך 19 שנים. מצוקת ירושלים הנצורה הניעה את צה"ל לערוך לפחות 5 התקפות על לטרון. את כולן הדף הלגיון הערבי, שגרם לצה"ל אבידות כבדות (במיוחד לחטיבות "הראל", "גבעתי", "אלכסנדרוני", "יפתח" ו"שבע"). הפולמוס על ההחלטה לנהל את קרבות הגבורה, הדם והטרגדיה בלטרון, עדיין לא הסתיים. על-פי הסכם שביתת-הנשק עם ירדן, נשאר מיתחם לטרון בידי הלגיון הערבי. זו היתה מעין מובלעת המחוברת עם העורף הערבי באמצעות כביש יחיד, ושטח-הפקר בינה לבין ישראל. משאבת - המים בשטח ההפקר פוצצה בידי הערבים, בניגוד להסכם, כדי למנוע מים מירושלים העברית. גם הצומת היה בשטח ההפקר ונקבע כי שיירות יעברו בו בחסות או"ם, אבל בשיירת-הניסוי הראשונה נרצחו ישראלים מספר, והרעיון בוטל. אדמות שטח ההפקר עובדו על ידי שני הצדדים לפי הסדרים מקומיים. במרוצת השנים היו תקריות-אש בשטח ההפקר. במלחמת ששת הימים (6 ביוני 1967) נפלו לטרון והצומת לידי צה"ל ללא קרב.