אהוד: החטיבה שלנו ועוד חטיבה נסענו בליל הפריצה לכיוון האגם המר, דרומית לציר. הגענו, ירדנו ללקסיקון, הגענו עד לעכביש, אחר כך לצומת טרטור, עוד פניה שמאלה כ-5 ק"מ. צפונית לפניה השלישית היינו צריכים להערך. ממול היה הגשר הגרמני הידוע. עברנו את החווה הסינית ממערב לכיוון צפון. ברגע מסויים ירדנו שמאלה מהכביש ושם נפצע המג"ד. היה קטע שבו נפגענו. הכביש היה חסום. משמאל בערו כל הטנקים באיזור. בבוקר חזרנו אחורה ונערכנו. במקום הזה, לפני ההיערכות, נפגעו הרבה מאוד טנקים. היה קרב קשה מאוד. התחלנו להדליק שם כל מיני כלים שלהם ובערו הרבה מדורות. אנחנו נכנסנו בין המדורות ואחד התחיל לירות על שני. והיה שם מאוד לא סימפטי. בשלב מסויים התייצבנו במין עמדות הגנה. הסתובבו שם הרבה חי"ר מצרי והם לא ידעו בדיוק איפה הם נמצאים. במקום הזה שמענו את בקשות העזרה של ארבעת הפנימיונים, שנפגעו ממש על יד החווה הסינית. נשלחה אליהם עזרה, אך היא נסעה לכיוון הנכון וגם אנשיה נפגעו ואנו יצאנו לחלץ אותם. בקטע הזה איבדתי את כל הפלוגה. נשארנו טנק בודד. עד הקטע הזה זיו לא נפגע. עד הפניה השלישית הגענו בשקט. שם התחיל העסק. רק בבוקר נודע לי שזיו נפגע. ראינו את הטנק הפגוע.
חמי: לפנינו נסע גדוד הסיור. לפני החווה הסינית, נעצר הסיור ונתנו לנו לנסוע קדימה. אנחנו נדפקנו שמה. אחר כך עלה גם גדוד הסיור על מארב מצרי וגם הוא נדפק. נשארנו שם לבד. אחר כך באו עוד שני גדודים. היה "שמח". בגלל האש והעשן לא מצאו את הצפון והמון זמן התווכחו. לא הבחינו מיהו מי וירו גדוד על גדוד.
מייד בהתחלה נפצע המג"ד והקמב"ץ נהרג. לא היה מי שיארגן. אחר כך הצליח קצין הקשר להכניס סדר כלשהו. עמדנו כשעה והתווכחנו איפה הצפון, כי פחדנו שאם נתקדם - נחוסל.
נשארנו שלוש פלוגות בגדוד ומכל פלוגה נשאר רק טנק אחד. היו הטנק שלנו, הטנק של זיו ועוד טנק אחד, של מודי (הררי). אצלנו היה קצין, ועל כן הוא כאילו שימש המ"פ של שני הטנקים. הטנק של זיו עמד משמאלנו, הטנק שלנו עמד קצר מאחור, מצד ימין. עמדנו די צפופים כשהתחילו לירות עלינו. אינני יודע אם ניסו לפגוע בנו, אך ירו מצד שמאל ופגעו בטנק של זיו. שמענו פיצוץ חזק ואחר כך היה שקט.
הטנק ההוא נסע קצת אחורנית. הקצין ניסה להתקשר, אך לא היתה תשובה. לאחר כמה דקות שמענו בקשר שמישהו מדווח משם ואומר שיש שני נפגעים ואחד מהם המפקד. ידעתי שזה זיו, מיהרנו לשם. ראינו שמישהו עף מהצריח ונסענו לאסוף אותו. זה היה הטען. הוא היה במצב חמור. פניו היו שרופים. כשהגענו לטנק של זיו, ראינו שהנגמ"ש של הדוקטור כבר שם.
יום שבת
13.10.73
רב שלומות לכולכם!
הימים רצים כאן כאחוזי אמוק, והנה אנו כבר שבוע במלחמה. באמת, מי יתן וכל העסק הזה יגמר ונחזור הביתה. בינתיים, כפי שתדירות המכתבים מראה זאת, אנו מאורגנים כאן לא רע, למרות שחסרה המקלחת, הבגדים הנקיים ולהוריד קצת נעליים. אך צה"ל דואג גם לאספקה מסוג זה. נקווה כי שלום לכם מחכה למכתביכם שלום ולהתראות (אל תדאגו).
זיו
אליעזר: בערך ב-5 הגיעה כל החטיבה לשטחי הכינוס והתחלנו לנוע לעבר התעלה. הוטל עלינו לעבור מדרום לצפון לאורך התעלה ולהשמיד את האויב. קילומטר לפני שנכנסנו לשטח שלהם התקלקל הצידוד ההידראולי של התותח. התותחן הרגיש בדבר והדרך היחידה היתה לצודד ביד, דבר קשה מאוד ואיטי. לכן היה המט"ק מכוון את הנהג אל מול המטרה ונותן פקודה לתותחן לירות. היה כבר חושך וזיו היה צריך גם לכוון את הנהג שלא יסטה מהכביש, כי היינו שוקעים בבוץ. הוא עבד שם קשה מאוד. אני זוכר את הצריחות שלו בקשר, כי הקשר היה קצת לקוי.
מייד אחרי שנכנסנו לשטח נפגע המ"פ וכעבור שעה קצרה גם המ"מ. אני זוכר שהוצאתי לרגע את הראש וראיתי השתוללות של אש. ירו עלינו מימין ומשמאל. רבים נפגעו שם. זיו היה בקשר עם המ"מ ושאל אותו איפה הוא. הוא היה עונה לו שהוא על יד מדורה זאת וזאת. אנחנו עברנו אותו, אך הוא חשב שאנחנו הטנק האחרון והוא צעק עלינו למה אנחנו מאחור. כאשר הגענו למקום בו נפגע המ"פ נעצרנו ויצרנו חצי מעגל כשהתותחים מופנים לכל העברים, כלפי חוץ המעגל. אז זיו ביקש מהמ"מ שיזהה את עצמו ע"י זה שיזוז קצת קדימה, ואז ראינו כי הוא נמצא הרבה מאחורינו.
המשכנו במבנה הזה. מי אחרי זה נפגע המ"מ מפגז ולא שמענו אותו יותר בקשר. המשכנו להתקדם וירינו בכל דמות שראינו בשטח היו שם משאיות מוסוות ברשת הסוואה, ועוד ירינו בהם פגזים. ראינו גם הרבה חיילים בורחים. ירינו בהם הרבה 03. כל פעם שראיתי אותם בורחים שמחתי. ראיתי פה ושם אנשים, ואמרתי לזיו, הנה פה יש וגם שם. והוא עונה לי: תרגע, שב בשקט, תן לירות. והיה מרביץ באלה וגם באלה. לא רק אנחנו ירינו, גם אחרים משלנו ירו. למפקד הטנק יש למעלה מקלע וגם לי היה מקלע. שנינו ירינו. התותחן היה מכוון את המקלע ואני הייתי יורה. היו שם מין מחפורות כאלה, כעין טירסות, סוללות עפר מחולקות. היו שם משאיות ערוכות אחת על יד השניה. לא רצינו לעמוד במקום אחד לכן התקדמנו וירינו לעבר כל מטרה. עברנו על פני טנקים אחדים, אך הם לא ירו עלינו. עברנו בין המדורות והתקדמנו. טנקים משלנו, שנסעו אחרינו, עברו גם הם בין המדורות ואחדים נפגעו, אבל הטנק שלנו התקדם כמו מין "ביל קרטר" כזה. (זיו קרא לטנק שלנו ביל קרטר). ולא קרה לו כלום. עלינו על טרסה ולפתע ראינו טנק שלהם. עד שהספקנו לכוון אליו, מישהו כבר הרביץ בו פגז והשמיד אותו. חזרנו קצת אחורנית. זיו הציע למ"מ לעבור לרשת הגדודית, כי מהפלוגה נשארו רק שלושה טנקים. ההצעה התקבלה.
הסמג"ד אסף את שארית הטנקים, הוציא אותנו אל איזור חשוך, סיפר לנו כי המג"ד נפצע והרגיע אותנו. הוא ארגן מחדש את הקשר. לאחר מכן התחלנו לזוז אחורנית. אני בדקתי אם יש יציאות בצד האחורי של הטנק. לפתע הרגשתי מהלומה חזקה. לא ידעתי מה גרם לה. זה לא היה טיל, כי הטילים באים לאט לאט. מה שברור הוא שהמכה באה מלפנים.
התחלתי לראות כל מיני גלים ירוקים, כמו כוכבים. לא יכולתי לראות כלום. הפנים שלי צרבו מכוויות. קפצתי מייד מהטנק והתחלתי להשתולל. וצעקתי בקולי קולות שנפגעתי ושיבואו להציל אותי. שמעתי טנק במרחק כקילומטר ממני. כל העת ההיא הייתי בהכרה מלאה. אני זוכר הכל. הטנק אסף אותי ואחר כך פינו אותי לנגמ"ש.
שאול: גדוד אחד הגיע לתעלה מבלי להיפגע. אנחנו היינו הגדוד השני. הטנק שלנו היה לפני האחרון והיינו פלוגה ראשונה בגדוד שפרץ. נסענו 10 דקות ופתאום התקלקל המנגנון ההידראולי. זיו דיווח למ"פ על התקלה ושאל אם להמשיך. המ"פ אמר להמשיך, אין ברירה. עוד בהתחלה נתקעו שני טנקים אחרים בצידי הדרך. היינו נאלצים להמשיך בכל מחיר. בהתחלה היתה עלינו אש קלה בלבד. ירינו במקלעים לצידי הכביש, עד שהתחילה הפגזה רצינית וטנקים התחילו להיפגע אחד אחד, עד שנשארנו 3 טנקים. בהתחלה נהרג המ"פ במקום אחד. לא היה קשר עם המג"ד. גם הטנק של המ"מ נפגע, אך הוא עבר לטנק אחר. התארגנו והתחלנו להפגיז את הטירנים שהיו לידינו ממש, בטווח קרוב מאוד. מאחר ולא היה צידוד הידראולי, היה זיו מכוון את הנהג ימינה ושמאלה והתותח היה מגיע מול המטרה. אגב, הוא הצטיין בזה ממש. הוא הצטיין בקרב. אם לומר את האמת, בזכותו אני והנהג נשארנו בחיים. בקרב הזה אני זוכר איזה תרגולות ביצע. "נהג - ימינה, נהג - שמאלה, נהג - אחורה". עד שחטפנו פגיעה בכנף. הספקתי לראות אש והטנק נראה אדום. זיו נפל פנימה פצוע. אחרי פגז ראשון בא מייד תמיד פגז שני. הודעתי בקשר על הפגיעה, אז אמרו לי: סע אחורה 18 רגל. כלומר הם היו צריכים להגיע. מה שהבחנתי הוא שהוא חטף פגיעה בראש. זיו היה חשוף והוא קיבל רסיסים. עליתי למעלה והודעתי שיש לי פצוע ושאליעזר עף מהטנק ונעלם לי.
נסעתי מספר מטרים אחורה, וכשנעצרתי כבר היה לידי נגמ"ש פינוי. הוצאנו את זיו, הבאנו אותו לנגמ"ש ונסעתי קצת אחורה. הוא היה בלי הכרה ולא דיבר. הורדנו אותו על האדמה ועזרתי לרופא. הנגמ"ש היה מלא פצועים. הרופא התחיל מיד לעשות לו עירוי דם ואני החזקתי את השקית. פתאום ראינו כחמישים מטרים לפנינו טנקים. אמרתי לנהג שהם טנקים שלנו. פתאום ראינו שלא, הם היו טירנים של המצרים. החובשים לקחו תיכף את זיו פנימ לתוך הנגמ"ש. אולי זה היה הרגע שגרם לפטירתו. הרופא נאלץ להפסיק את העירוי בגלל הטנקים המצריים. הסמח"ט שלנו חיסל את הטנקים האלה במהירות.
למעשה לא ראיתי את זיו יותר. נגמ"ש הפינוי המשיך לנוע איתנו עוד כ-4 שעות, והגיע עד לתעלה. כל השטח היה מכוסה באש ואי אפשר היה לפנות את הפגועים. אחר כך הם פונו על יד המים.
נתן בן-ארי: קשה לתאר מה נעשה בשדה-הקרב. בלילה לא הבינונו בעצמנו מה מתרחש. רק כשעלה השחר ראיתי מה היה שם ומה יש שם... היו כוחות עצומים של אויב. ממש לא יתואר, חיילים לאלפים. כלי רכב למאות, נגמשים לעשרות. טנקים, טילים, מערך רצוף וגדוש. כל צעד ושעל היה מלא וגדוש. ממש לא יתואר.
היה זה הקרב המכריע, שאיפשר את חציית התעלה. אחרי שחצו אותה, הלחימה בעברה המערבי כבר לא היתה כל כך קשה.
הקרב הקשה הזה הוא שאיפשר את פתיחת איזור האגם המר הצפוני למעבר כוחות צה"ל שצלחו את התעלה.
זיו, בעצם היותו שם, היה שותף פעיל מאוד במבצע הזה.
אינני זוכר באיזו שעה בדיוק נפגע זיו. זה היה באותו לילה בגמר הפריצה קדימה, כשהגענו לאיזור העמדות שאותו היינו צריכים לתפוס. אז נפצע גם המג"ד הקודם. התרגנו להגנה ואז אמרתי לרופא, ד"ר רחמני, להתמקם במקום מסויים ואליו ריכזנו את כל הנפגעים. ועד לשלב הזה היינו כל הזמן בלחימה שוטפת, כל הזמן קדימה. זה היה השלב הראשון שבו יכולנו להתחיל לרכז פצועים ולטפל בהם.
ד"ר רחמני: מתחילת המלחמה אני רוב הזמן, נעתי בנגמ"ש יחד עם הכוחות הלוחמים. עם הטנקים. רוב החיילים קיבלו טיפול מייד במקום, ואחר-כך פינו אותם. בליל הפריצה עצמו הייתי רוב הזמן בפינוי תוך כדי נסיעה. אנחנו הכנסנו את הפצועים לתוך הנגמ"ש, ותוך כדי נסיעה טיפלתי בהם. היה צמוד אלי נגמ"ש קשר, ועוד נגמ"ש שהיה אוסף פצועים ומביא אלי.
זיו הובא ע"י הטנק שבו נלחם. לא הכרתי אותו אישית לפני כן, אבל אני זוכר אותו מאז הפציעה. התרשמתי מהפציעה שלו, ואני זוכר את המקרה שלו. הוא הובא אלי עם עוד שני פצועים קשה, והייתי מוכרח לטפל בהם כשהם בשכיבה. ביקשתי מהאנשים שהביאו אותו להשכיב אותו בחוץ, ירדתי מהנגמ"ש וטיפלתי בו למטה, לא לקחתי אותו איתי. למעשה באותו זמן עמדנו. המצב שלו היה די אנוש. הוא קיבל רסיס בעורף. החתך היה די גדול. אבל מבחינת פגיעה בגוף - מלבד זה הוא היה שלם. הסימנים הקליניים לא בישרו על מהלך שאפשר היה לעזור. למרות זאת הוא קיבל את כל הטיפול - אני טיפלתי אז רק בו למעשה, כששני האחרים טופלו ע"י חובשים.
כשהגיע אלי, הוא עדיין היה בהכרה. הוא היה די שלו. החברה שלו שהביאו אותו דיברו איתו, אמרו לו שהם עוד יפגשו, שזה יהיה בסדר. והוא נענע בראש, למרות שלא דיבר. מיד בהתחלה עשיתי לו עירוי דם. הייתי מוכן לעשות את האינטובציה, אבל בשלבים ראשונים הוא נשם ספונטנית, ללא עזרה. אחר כך התחילו להופיע סימנים נירולוגיים, שמעידים על פגיעה במרכזים חיוניים במוח, אבל המצב נמשך פחות משבע דקות, וכבר לא היה חי.
באותו זמן התחילו גם לירות עלינו ואנחנו היינו צריכים להתפזר. כמו שאמרתי קודם, טיפלתי בו למטה, מחוסר מקום בנגמ"ש. הבאנו אותו לנגמ"ש נוסף ואני עברתי אליו באופן זמני. את כל הנפגעים, כולל ההרוגים שהיו איתנו, לקחנו. את מי שיכולנו ומי שטיפלנו בהם ונפטרו, לקחנו איתנו עד למחרת. למחרת הגענו לנקודת פינוי יותר עורפית, ושם מסרנו אותם לצוות רפואי אחר. הם נשארו שם כמעט עד הצהריים, ואז, אחרי שהכל היה מאורגן, ניסו לפנות גם את ההרוגים וגם את הפצועים יותר לאחור, כדי לפנותם לגמרי לעורף. ואז הודיעו שהדרך, הציר עצמו, ציר עכביש נחסם שנית, ולא היתה אפשרות לעבור. רק לפנות ערב הצלחנו לחזור באותו ציר שאותו פרצנו בלילה הקודם, חזרה לנקודת איסוף. ושם בתאג"ד עורפי מסרנו אותם.