בירת מחוז הצפון. בעיר התגוררו עד מלחמת העצמאות רבבות יהודים וערבים.
בעיצומה של מלחמת העצמאות (1948) נעשתה חיפה לבסיס מרכזי ליציאת הבריטים מהארץ. הבריטים שלטו ברחובות המרכזיים של העיר, כדי להבטיח את דרכי התעבורה שלהם. "הועד הערבי העליון" העריך את חשיבותה של חיפה והשלטון על האוכלוסיה הערבית הועבר, לפיכם, לידי מפקד צבאי, מוחמד בק חמאד. חיילי הלגיון הערבי, שסייעו לבריטים בתפקיד שמירה, עזרו לכנופיות הערביות בהדרכה, בנשק וביצוע תקיפות. היו נסיונות, רובם מוצלחים, לנתק את דרכי התעבורה היהודית, מצפון ומדרום. נעשה גם נסיון לנתק את השכונות היהודיות המובדדות מרוב האוכלוסיה היהודית שבמרכז חיפה. מפקד העיר היה משה כרמל. תחת פיקודו נעשו פעולות גמול ועונשין בעקבות פגיעות בתחבורה היהודית. לאחר כל מקרה של פגיעה ביהודים, השתלדו אנשי ה"הגנה" לפגוע בערבים בסביבה שבה אירע המקרה.
בראשית 1948 ברחו מחיפה כ-20000 תושבים ערביים, שהבחינו בסימנים לנחיתותו של הכוח הערבי, חרף טבח בתי הזיקוק ב-30 בדצמבר 1947. כדי לאבטח את חיי הפועלים היהודים בנמל חיפה, הוקמה פלוגת-הנמל, בפיקודו של יוחאי בן-נון.
הערבים והיהודים כאחד החדירו מכוניות-תופת זה אל תחומו של זה, וגרמו לאבידות ולנזקים. הכוחות הערביים נחלו מפלה קשה, כאשר כוח של ה"הגנה" לכד שיירת-נשק ותחמושת שיצאה מביירות. השיירה לא הגיעה ליעדה בחיפה.
בבוקר ה-21 באפריל 1948 הודיע המפקד הבריטי של חיפה, כי כוחותיו עוזבים את העיר ויתרכזו בכרמל המערבי ובנמל. מיד החלו קרבות נמרצים, כאשר ה"הגנה" שלחה 30 איש לכבוש את בית ועד השכונות המזרחיות, שחלש על גשר רושמיה ועלול היה לעכב תנועה יהודית מחיפה לגליל ולעמקים. היה קרב אכזרי. הכוח הישראלי בבניין נותן למשך יותר מיממה. ב-22 באפריל אחרי חצות נפתחה התקפה רבתי על חיפה, בשלושה ראשים. חיפה הערבית בותקה לשניים.
אלפי תושבים ערביים עזבו בבהלה את העיר-למרות פניות מצד ההנהגה היהודית, שיישארו ולא יאונה להם כל רע. בחיפה נותרו רק כ-3000 ערבים.
18 אנשי "הגנה" נפלו בכיבוש העיר.
בערב פסח 1948 היה השלטון העברי בחיפה לעובדה מוגמרת.