אברהם יצחק מרכוס ז"ל

קורות חיים

בן משה. נולד בשנת תרל"ט (1879) בטרסיפול שליד אודסה, רוסיה. אימו מתה עליו בילדותו. אביו נשא לו אישה אחרת, וכל המשפחה עלתה ארצה. התגוררו ביפו, אחר-כך ברמלה, ולבסוף קבעו את מושבם בפתח תקווה.

אברהם יצחק למד בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל". בהיותו בן 16 עזב את הלימודים ויצא לעבוד. תחילה עבד בעבודות חקלאיות בזכרון יעקב, בפתח תקווה ובחדרה, בהמשך רכש לו עגלת נוסעים ("חנטור") ועסק בהובלת נוסעים ממקומות שונים ליפו.

אברהם יצחק נשא אישה ובני הזוג גרו בפתח תקווה. שלושת ילדיהם הראשונים נפטרו. במרוצת השנים נולדו לזוג עוד ילדים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ אברהם יצחק להתחבא, כיוון שלא היה נתין טורקי ולא רצה לעזוב את הארץ. הוא ובני משפחתו מצאו להם מקלט בצמח, שם עזר לבעל טחנת קמח צ'רקסי שעסק בטחינת קמח לצורכי הצבא הטורקי.

בתום המלחמה השתקע בתל אביב והפעיל מחדש את שירות הובלת הנוסעים שלו.

אברהם יצחק היה מיוזמי "קבוצת אחים", אגודה שיתופית שתכננה לעלות להתיישבות ליד עפולה, במקום שנמצא כיום המושב בלפוריה, אך לא זכה.

במוצאי שבת אור לכ"ו באב תרפ"ב (19.8.1922) הוביל אברהם יצחק נוסע ממקווה-ישראל לאחוזת-בית. בדרך חזרה, בעוברם ליד השוקת "סביל אבו-נבוט" שבדרך בין אחוזת-בית למקווה-ישראל, ארב להם אחד הפועלים הערבים, שפוטר בזמנו מהעבודה בידי מר קראוזה מנהל מקווה-ישראל, וביקש לנקום בו. בראותו את המרכבה ואת נוסעיה, חשב כי מר קראוזה נוסע בה ופתח עליה ביריות. שני האנשים במרכבה, הנוסע יהודה כמרי והעגלון אברהם יצחק מרכוס, נהרגו במקום.

אברהם יצחק היה בן 43 במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב. השאיר אישה בהיריון, שלושה בנים - משה, הלל ואבשלום, אח ואחות. הבן שנולד לאחר מותו נקרא על שמו - יצחק.

כאשר ישבה המשפחה "שבעה" הגיע האישור לקבוצה לעלייה על הקרקע.

נסיבות ההתנפלות מתוארות בעיתוני התקופה ובשבועונים 'קונטרס' ו'הפועל הצעיר'.