תפריט נגישות

מורשת קרב

לח"י - לוחמי חרות ישראל

רקע כללי

אלבום תמונות

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתגלו חילוקי דעות בין מפקדי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) על המשך דרכו. חלק מראשי אצ"ל גרסו, שכל עוד נלחמים הבריטים בגרמניה הנאצית, יש להפסיק כל פעילות נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, ואף לשתף אתו פעולה. חברי מפקדה אחרים, ובראשם אברהם שטרן (יאיר), גרסו, שאין להפסיק את הלחימה לגירוש הבריטים בשום תנאי. על רקע חילוקי דעות אלה, שלא ניתנו לגישור, התפלג האצ"ל והוקמה מחתרת לח"י (שבתחילת דרכה נקראה "ארגון הצבאי הלאומי בישראל").
יאיר וחבריו סברו, כי עם ישראל שוגה באשליה בסוברו, שבריטניה הגדולה תעזור להגשים את מאווייו הלאומיים. השלטון הבריטי, גרס יאיר, עוין את שאיפת החירות של עם ישראל, ועל-כן יש להילחם לסילוקו מארץ-ישראל.
בניגוד לגישתן של התנועות הציוניות באותם הימים - שתחילה יש להגיע לרוב יהודי בארץ-ישראל, ורק אחר-כך לכונן את מדינת היהודים - גרסו יאיר וחבריו, כי ללא שלטון עברי לא יושג רוב, ולכן קודם כול צריך להגיע לשלטון יהודי בארץ-ישראל.
בתחילת פעילותם נגד הבריטים נרדפו אנשי לח"י על-ידי הבריטים וגם על-ידי המוסדות הרשמיים של היישוב, שראו בפעולתם סכנה לקיומו. רוב אנשי לח"י נתפסו ונכלאו במחנות מעצר, ואחדים נורו למוות על-ידי הבולשת הבריטית. ביום כ"ה בשבט תש"ב (12 בפברואר 1942) גילו קציני הבולשת את מקום מחבואו של יאיר, והוא נרצח על-ידיהם בדם קר.
על אף המהלומות הכבדות שהוסיפו לרדת עליה המשיכה מחתרת לח"י בקיומה ובמאמציה לאגור כוח. בריחתו של מיכאל (כינויו המחתרתי של יצחק שמיר) ממחנה המעצר במזרע שליד עכו ב-16 באוגוסט 1942 ושיבתו להנהגת לח"י הביאו להתאוששותה ולהחרפת מלחמתה בבריטים. רבים מאנשי לח"י, שהיו כלואים בבתי-סוהר ובמחנות מעצר, הצליחו להימלט ולחזור לשורות הלוחמים. נועזת ומפורסמת היתה בריחתם של 20 אנשי לח"י ממחנה מעצר בלטרון במנהרה תת-קרקעית, באורך של 76 מטר, שנחפרה במשך חודשים רבים. בין הבורחים היה גם נתן ילין-מור.
באותה עת קם ללח"י מרכז בן שלושה חברים: מיכאל (יצחק שמיר), שייב (ד"ר ישראל אלדד) וגרא (נתן ילין-מור). המרכז כיוון את פעילות לח"י בתחום הארגוני, המבצעי והאידיאולוגי.
גם בהיוודע בעולם ובארץ דבר השמדת יהודי אירופה, לא חדלו הבריטים מפעולותיהם נגד ההתיישבות העברית ונגד עלייתם של פליטי השואה לארץ. אנשי לח"י הוסיפו להילחם בשלטון הזר. אלה מהם, שנתפסו והועמדו למשפט בפני בתי-דין צבאיים, ניצלו את אולמי המשפט כבימות הסברה ויצרו גלים של אהדה והזדהות בציבור העברי בארץ ובעולם בכלל.
בפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרד נגד הבריטים והחל בפעולות לחימה בשלטון הזר, ולעתים קם תיאום פעולה מבצעי בינו ללח"י.
במסגרת המאבק בבריטים התנקשו בקיץ 1944 בקהיר שליחי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית-צורי, בחיי הלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון. הם נלכדו, נשפטו והועלו לגרדום. עמידתם הנחושה במשפט, שנערך בפני בית-דין מצרי, נאומיהם בעת המשפט ועלייתם לגרדום עוררו הד רב בעולם ופגעו ביוקרה הבריטית.
העוינות של הבריטים כלפי שאיפות עם ישראל נמשכה גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה. באוקטובר 1945 החלה גם ה"הגנה" במאבק חמוש בשלטון הבריטי. בסמוך לכך הוקמה "תנועת המרי העברי", ובמסגרתה פעלו ה"הגנה", הלח"י והאצ"ל במשותף נגד שלטונות המנדט. במסגרת תנועת המרי ביצעו אנשי הלח"י פעולות לחימה רבות נגד הכוחות, שריכזה בריטניה בארץ-ישראל. יחד עם יחידות האצ"ל תקפו לוחמי הלח"י שדות-תעופה צבאיים בארץ והשמידו עשרות מטוסי קרב. הבריטים הגיבו בהטלת עוצר על ריכוזי היישוב העברי, בעריכת סריקות וחיפושים ובמעצרים המוניים, ואף במעשי נקם ברחובות ובתליית לוחמים, שנפלו בידיהם בפעולות המחתרת.
בהתקפת לח"י, שנערכה במסגרת פעולות "תנועת המרי העברי" על בתי-המלאכה של הרכבת ליד חיפה ופיצוץ מתקניהם, נתקלו התוקפים בנסיגתם במארב של טנקים וצנחנים בריטים, ובקרב נפגעו רוב הלוחמים. 11 נפלו, ו-22 נשבו, ובתוכם ארבע בנות. רק לוחמים ספורים הבקיעו לעצמם דרך ונמלטו מידי הבריטים. הלוחמים השבויים כפרו בזכותו של בית-דין בריטי לשופטם והפריעו למהלך המשפט בשירה קולנית, ולכן נערך המשפט שלא בנוכחותם. 18 הבחורים נדונו לתלייה, וארבע הבנות - למאסר עולם. בטאון לח"י, "המעש", איים במעשי נקם, וגזרי-דין המוות הוחלפו למאסר עולם.
ביולי 1946 חדלה "תנועת המרי העברי" להתקיים, אך גם אחר-כך הוסיפו אנשי לח"י ואצ"ל לפגוע בבריטים, אילצום להסתגר במעוזים מבוצרים, ומנעו מהם את חופש התנועה. בין היתר חדרו למחנה הבריטי המבוצר בשרונה ופוצצו את מפקדתו; חדרו למרכז המשטרה הבריטית בחיפה ופוצצוהו; ופוצצו את בניין האינטליג'נס (שירות הביטחון) הבריטי ביפו. מאז ועד צאת הבריטים מהארץ ביצעו אנשי לח"י 171 פעולות תקיפה נגדם.
לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות ביום כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל פתחו הערבים במלחמה נגד היישוב העברי. כמו האצ"ל וה"הגנה" פנה לח"י למלחמה בתוקפים, ובין השאר פוצצו לוחמיו את בניין ה"סריה" ביפו, ששימש כמפקדת הכוחות הערביים בגדולה בערים הערביות בארץ.
ב-15 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ואחרוני הבריטים יצאו את הארץ. הלח"י פורק, ורוב חבריו התגייסו לשורות צה"ל. לפני גיוסו מנה לח"י כ-1,800 איש. כ-800 מהם התגייסו יחד לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה והשתתפו בפריצת הדרך לנגב ובשחרורו, ואחרים התגייסו לחילות צה"ל השונים כבודדים. רק בירושלים, שעל-פי תוכנית החלוקה של האו"ם לא נכללה בגבולות ישראל ואמורה היתה להיות תחת פיקוח בין-לאומי, נשארה יחידה של כ-250 אנשי לח"י. זו פעלה יחד עם האצ"ל וה"הגנה" להרחבת האחיזה בעיר ובסביבותיה. גם יחידה זו פורקה לאחר חודשים מספר, וחבריה התגייסו לצה"ל. במערכות ישראל נפלו 126 לוחמי לח"י: 71 מהם בפעולות לחימה נגד הבריטים, 52 בשורות צה"ל במלחמת העצמאות, ושלושה עלו לגרדום. הם מונצחים באנדרטת לח"י בקרית אתא ובאנדרטות אחרות ברחבי הארץ, מהן מיוחדות לנופלי המחתרות ולעולי הגרדום.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה